אני רוצה לספר למה התחתנתי צעירה. בגיל עשרים. למה ילדתי בגיל 21, למה עשיתי רווח גדול בין הילדים שלי (12.5, 21, 27.5). למה מאז הם כל עולמי, אני עסוקה בהם בכל דרך, צורה ומשמעות ואני אף מגדירה את עצמי דרכם לא פעם. למה המשפחה שלי תמיד תהיה הדבר הכי חשוב, נקודת המוצא, גם אם נראה שפספסתי משהו בדרך.
ההורים שלי התגרשו כשהייתי בת 13. תחושת הבדידות שלי לא התחילה בשבר הזה, אלא כבר שנים רבות לפני כן (זה כבר סיפור אחר), היא רק העמיקה בו.
אבא שלי שעזב את הבית היה היחיד שהצליח להעביר לי בתוך המשפחה הגרעינית שלי את התחושה שמישהו באמת חושב עלי, אבל הוא לא היה תמיד איתי, הוא גר בבית אחר והיה עסוק במלחמת הישרדות משלו.
אימא שלי, ראתה אז את העולם ואותנו המשפחה, דרך פריזמה מצומצמת ובנוסף, עולמה קרס עליה. היא נלחמה ושרדה, אבל נראה שלי לא היה מקום כמעט בתוך המאבקים שלה מול העולם ובעיקר מול עצמה.
עם אחותי הגדולה לא היה לי באותם הימים, דבר במשותף. רק שנתיים וחצי הפרידו בינינו אך באופן מוזר, לא חלקנו דבר: לא חלומות, לא פחדים, לא צחוק ובעיקר לא את העצב מפרידת ההורים. היה לה את העולם שלה ואני נותרתי עם שלי. ממשפחה קטנה, הפכנו לארבעה בודדים. קשורים ולא קשורים. גורלנו שזור זה בזה, אבל משפחה או תחושת משפחתיות - אין.
ואז פגשתי את החצי שלי, בגיל 18, בשל"ת הראשון של הנח"ל. בפעם הראשונה שהזדמן לי להתרחק ממה שהכרתי. הוא זה ששלח אותי להכיר את ההורים שלו - ועוד בלעדיו, הוא שהביא אותי לארוחת שישי עם קידוש, חלה ונרות שבת, שדיבר בהגה טוניסאית כשעבר את דלת בית הוריו, בלי לשים לב שהוא עושה את זה ואני הוקסמתי. ולפני שהבנתי שזו ההישרדות שלי, הלב שלי הבין וננעל. כי יותר מכל דבר רציתי והזדקקתי למשפחה ובית משלי. יותר מבילויים, יותר מהטיול הגדול לחו"ל, יותר מחיזורים של עוד בנים... הוא היה מבוגר ממני ובטוח בעצמו והוא אהב אותי והוא הציע לי וזה בדיוק מה שהלב שלי רצה.
זוג זה לא משפחה וככה אישה-ילדה בת עשרים, בהחלטה מודעת ומתוך בחירה חריגה לגמרי בסביבה שלה, הופכת לאימא צעירה. האוצר הקטן הזה - הדירה שנתיים שינה מעיני - הפכה להיות כל עולמי, התרכזתי רק בה וזה מילא אותי והגדיר אותי. הייתי אימא שלה, הייתי האישה שלו, היה לי תפקיד ברור.
הייתה לי מערכת להשתייך אליה וחשוב מזה, המשפחה הזו הייתה שלי, הייתה לי שליטה עליה, לא לאחרים. לטפח אותה, להעניק, להעצים ולהמשיך ולהרחיב אותה.
התזמון של הילד השני והשלישית כבר נתמכו בשיקולים נוספים כמו - אחרי הלימודים שלו או שלי - אבל ההחלטה לרווח כ"כ בין הילדים, הייתה לגמרי אינטואיטיבית, מתוך הצורך העמוק והאמתי שלי להיות פנויה, להתמסר לתינוק, לילד החדש שיבוא - גם בפעם השנייה וגם בפעם השלישית.
אני אימא טוטאלית. החשיבה שלי, התכנון שלי, הראיה שלי עוברים קודם כל דרך הצרכים של ילדי. אני באה מאהבה ובאמונה שלמה שמאז שילדתי אותם, הקיום שלי עלי אדמות הוא קודם כל כאימא שלהם.
היו שנים שהטוטאליות גבתה ממני מחיר, הטמעתי את עצמי כ"כ עמוק בתפקידים החשובים האלה שבחרתי, שהאני שלי - כאדם, כאישיות, קצת הלך לי לאיבוד.
גם בבחירה שלי להיות אימא שעובדת מהבית, היו אמנם יתרונות רבים, אבל גם מחירים לא מועטים, אם מבחינת ההתפתחות המקצועית שלי, אם מבחינת יכולת ההכנסה שלי ואם מבחינת הניתוק שלי מהעולם שמחוץ לקיבוץ, מחוץ למוכר וליומיומי.
אבל זה היה שווה את זה, אני לא מתחרטת ולא הייתי משנה דבר. סדרי העדיפויות שלי היו ברורים לי לחלוטין והם שירתו אותי עוד טרם שהם התאימו כמו כפפה גם לחצי וגם לילדים.
אני בוחנת אותם - את ילדי - מהצד, גדולים לתפארת, מרגשים אותי ביופיים וחוכמתם, במה שהם עושים ומשיגים. עסוקים כל אחד מהם בעולמו המלא עניין וחברים ואני מלאה בגאווה: בהם על היכולת לעוף ולהמריא למרחקים בעצמאות מרשימה ובביטחון עצמי ובנו על היכולת להיות להם לשדה תעופה - מסלול המראה ונחיתה, בית חם מחבק ועוטף.
השנים הבאות עבורי, בהן הילדים כבר בוגרים, גדלים ופורחים הן זמן נהדר לחיפוש, לימוד, ניסוי והצלחות חדשות. אין ספק שהבלוג הזה - כמו כבר עוד כמה דברים שהתחלתי לגעת בהם - הוא סימן, אבל עם זאת אני מקווה שהוא "רק" סנונית. אני מרגישה שהתיאבון שלי נפתח, הקצב שלי אומנם איטי, כי בתחום ההגשמה העצמית הייתי קצת בתרדמת אבל אני סקרנית - מה עוד אפשרי בשבילי?
בשבילי, הילדים שלי הם לא פחות מאוצר, כל אחד בפני עצמו, עולם ומלואו, מיוחדים, מרתקים ומרגשים - מבפנים ומבחוץ.
אבל יחד - כמשפחה, אנחנו כוח שבלתי נתן לנצח אותו. יחד אנחנו מקום בטוח שתמיד אפשר לחזור אליו ולהשתייך אליו, ביום טוב של שמחה ובזמן סערה וחושך.
כותבת באהבה גדולה,
על המשפחה שלי,
ליאורה