גריזלייטנינג

ביום שישי האחרון הייתי עם משפחתי במחזמר גריז שהגיע מלונדון. אני אוהבת מיוזיקלס ולכן כששמעתי שגריז מגיע לארץ ידעתי שאלך עם הבנות שלי.

הבילוי הפך - איזה כייף - למשפחתי ומילאנו כמעט חצי שורה: אחותי והבן שלה, הגדולה שלי ובן זוגה, הקטנה שלי וחברה שלה ואני עם החצי שלי.

באתי בלי ציפיות, בלי לקרוא ביקורות, אבל ברגע שכבה האור והחל השיר הראשון הקסם קרה. פרץ הנאה ונוסטלגיה עטף אותי ונראה שאת כל הקהל ומאותו הרגע לא עצר עד סוף המופע.

פשוט ״גריזלייטנינג״ של ממש! המופע נאמן לסרט, השירים מוכרים וממכרים, השחקנים, זמרים, רקדנים, נהדרים כולם, חגיגה של ממש ותענוג צרוף, איזה כייף היה!

״גריז״ בשבילי הוא סמל ל"עידן התום" - של תקופה שלמה ושלי כנערה מתבגרת.

למרות שהערצתי את ריזו הנועזת בסתר ורציתי להיות קצת כמוה: פמיניסטית ועצמאית, חזקה ומשוחררת, האמת היא שהכי הזדהיתי עם סנדי התמימה, שרק רצתה אהבת קיץ ובשביל לזכות בה ורק בה, העזה והוציאה החוצה את האישה המשוחררת, שהייתה חבויה בתוך מעטפת הילדה התמימה שלה.

גריז הסרט יצא לאקרנים בארה"ב ב- 1978 ואני משערת שהגיע לארץ כמה שנים מאוחר יותר מכיוון שצפיתי בו כשהייתי כבת 15.

אני זוכרת מסיבה בבית של נדב מהצופים שקנה את התקליט של פס קול הסרט, יחד עם החברים שלנו ובצרוף הגיל הנכון, הכול נראה אז אפשרי ואני זוכרת את השמחה וההתרגשות שאחזה בי כשהחזקתי את עטיפת התקליט עם הלוגו באנגלית.

לא אותה המסיבה - אבל אותה התקופה - מסיבת פורים בצופים - שבט הדר רעננה - 1982 - כיתה ט'

חלפו להם כמה עשורים מאז, מלווים באירועים מגוונים, רומנטיים יותר או פחות. התוצאה היא אחת תמיד, את התמימות מחליפה התפכחות. זו לא ציניות כלל, זו טיבעה של התבגרות.

היום כאשה, אני עדיין מעריצה את ריזו וכמותה. מעריצה עצמאות עוצמה וחופש, מעריכה נשים שעושות לעצמן מה שהן חושבות שנכון מבלי להתחשב ולהתרגש מהסביבה.

אבל האמת היא שהרבה פעמים אני עדיין מוצאת את עצמי מרגישה כמו סנדי - מחפשת אישור, חיזוקים ורק רוצה שיאהבו אותי, אהבה אמתית ובלי תנאים. ​

המרחב הווירטואלי מלא אותנו - האישה החדשה, הפמיניסטית. שרוצה לעשות הכל ולבד. להרגיש שהיא יכולה ושלא יפגעו במרחב הפעולה שלה. אנחנו חוגגות את עצמאותנו, מחפשות העצמה אישית ונשית בדרכים שונות: קורסים וסדנאות, קבוצות שיח, קבוצות פייסבוק, מחזקות ומתחזקות.

אני לגמרי שם. והיום כאימא לילדים גדולים, כעובדת ומנהלת עסק שני וכחצי של זוגיות שתחגוג השנה את העשור השלישי, אני מרגישה ראויה מתמיד למרחב הפעולה שלי וסומכת על שיקול הדעת שלי האישי והמקצועי ומתנהלת כך בהרבה מהדברים, אבל בתוך כל העוצמה הזו, אני יודעת ומבינה שלא נולדתי להיות ״נפש חופשיה״ שהביטחון שלי נבנה מהעוגן שלי שהוא הבית.

שאני צריכה אותו כדי להמשיך ולפרוץ קדימה ולשוט הלאה אל האופק. שגם אם לפעמים יש תסכול, חלוקי דעות או ״מאבקי כוחות של ענקים״, הביחד שלנו גדול מסך חלקינו. אוהבת את המקום שלי.

תודה ריזו, תודה סנדי על כל מה שנתתן לי אי שם אז בשנות השמונים, כשפגשתי אתכן לראשונה ושוב בשבוע שעבר ❤

באהבה ליאורה

ותודה לאחותי אריאלה שצילמה את התמונות במחזמר.