כשהייתי בת 29 אבא שלי נפטר מדום לב והוא בן 54. הוא חזר בערב מהעבודה והתמוטט בחדר המדרגות. הזמינו אמבולנס אבל כבר היה מאוחר מידי. אמרו שהוא לא סבל. הוא היה מועמד במשך שנה להשתלת לב. אמרו שהרוויח שנה. אבא שלי היה החבר הכי טוב שלי.

בגיל 29 הגעתי למאה ועשר ק"ג. זה היה משקל השיא שלי. קבעתי תור לניתוח קיצור קיבה. פחדתי. חלמתי בלילה שמתפרסמת בעיתון ידיעה על אישה שהותירה יתומים בגלל ניתוח שהסתבך והתחרטתי. ביטלתי והלכתי להגר. הגר הייתה גורו דיאטה מקומית מאשקלון והמון אנשים בכפר עזה ירדו אצלה. כולם קראו לה מכשפה, אבל אני אהבתי אותה מאוד. אולי כי היא גם אהבה אותי. אולי כי עמוס בה איתי אליה כל שבוע. לא היה לי אז רישיון. היא הייתה מבוגרת מאוד, צרודה מסיגריות והתפריטים שלה היו סגפניים ונוגדים את כל מה שממליצים היום. אבל זה היה קבוע ובטוח וזה היה זמן רק שלי ועמוס היה איתי וזה עבד. באותו הבוקר בו אבא שלי נפטר, סיפרתי לו בטלפון היומי שלנו שהשלמתי ירידה של עשרה ק"ג. הוא היה כ"כ גאה בי. מצחיק מה נחרט בזיכרון. אבא הלך, עמוס נשאר. עמוס עוטף, חור ריק. הייתי מוכרחה להמשיך לרדת אצל הגר. גם כי אבא היה גאה. גם כדי לא למות צעירה לילדים שלי. ילדים צריכים את ההורים שלהם. הם לא צריכים חורים. ירדתי בשנה שלושים ק"ג. הרגשתי טוב. שמרתי. עברה שנה, הלכתי לדיאטה קלאב. עוד ירידה. נראיתי טוב, ממש טוב. הרגשתי טוב. זה ממכר להרגיש טוב. עוד יותר ממכר זה התגובות. שמירה. הרבה שנים שמירה. עוד הריון. עליה. עוד מאבק, שומרי משקל. חזרה לגזרה, כמעט. לא לגמרי אבל מספיק. הרגשתי בסדר, לפעמים אפילו טוב. עוד סטייה למעלה, קצת מודעות בריאותית, טרנד ניקוי רעלים עוד ירידה. שוב רזה – ממש! אופוריה. ואז - באדיבות עוטף עזה, המלחמות, החרדות והפחדים, עייפות הגוף והנפש מהמאבק התמידי, הגיל שהופך את הכול ליותר איטי ומסורבל והחיים, פשוט החיים עם מה שהם מזמנים - עליה, עליה, עליה. נשבעתי לעצמי שאני לא אחזור למקום החשוך הזה והנה אני פה - דימוי גוף, ביטחון עצמי, תדמית נמוכה - ופה חושך מצרים ואני לא רואה את הדרך החוצה. אומרים שכשמתרגלים לחושך, מתחילים לראות, אבל אני לעולם לא אתרגל למקום הזה.
עדיין מחפשת את הדרך להשתיק את הקולות. הבת הגדולה שלי לומדת בטכניון. התחילה השנה תואר שני בביולוגיה. יש בחיפה שני מכליי אמוניה ונסראללה אחד שמאיים לפוצץ אותם. יהיה לזה אפקט של פצצת אטום אומרים. אין משהוא יותר טעים מגלידת בן אנד ג׳ריס, צ׳אנקי מאנקי זה הפייבוריט שלי, אבל יש גם את זו עם הביגלה בציפוי שוקולד ובכלל כל מה שעם חתיכות אני אוהבת. הבן שלי החייל משרת עכשיו באוגדת עזה. כשעבר לפה שמחתי. קל״ב והגזרה הייתה שקטה. ושוב לא שקט. ואם תהיה מלחמה פה בבית, הפעם זה לא יעזור שנארוז ונסע. הפעם אני משאירה אותו מאחור. אין משהוא יותר מנחם מלחם עם שכבה עבה של חמאה. מתה על לורפאק. גם אם הלחם קל והצהובה 9%, לא מצליחה לוותר על הלורפאק. הקטנה שלי בת אחת עשרה. עברה כבר שלוש מלחמות ושלושה טיפולים בחוסן אחרי המלחמה. בקיץ הקרוב יש לה בת מצווה. היא כ"כ עדינה בלב, לא בא לי שיקלקלו לה. לא בא לי שיקלקלו לי אותה שוב.
Comments