חיפוש
  • Liora Bokobza

הדברים הקטנים זה אנחנו - 1

נולדתי ב - 1967 במנדוסה ארגנטינה. כשהייתי בת שנתיים, אחותי בת הארבע וחצי חלתה וההורים שלי נסעו אתה לבואנוס איירס לניתוח. אני נשארתי אצל דודה שלי לבד. אחרי כשבועיים אבא שלי חזר. אחרי כחודש אימא שלי ואחותי חזרו. היא הבריאה. אני בטוחה שדודה שלי הייתה נפלאה אז, כי היא נפלאה גם היום.

ההגדה מספרת שבתקופה ההיא חזרתי להרטיב. בטח התגעגעתי, או לא הבנתי, או שניהם. אני מאמינה שאז ניטעה בי תחושת ה"לבד" שמלווה אותי תמיד למרות שאני מוקפת במשפחה ובאנשים שאני אוהבת ואוהבים אותי. תחושה שמתעצמת יותר בקבוצה, בחבורה ובחדרים הומי אדם.

עלינו לארץ כשהייתי בת שלוש ביחד עם המשפחה של אחות של אבא שלי ושלושת בנותיה. גרנו במרכז קליטה בכרמיאל. משם עברנו לרעננה.

הייתי ילדה רזה, קטנה ושקטה. ככה אני זוכרת את עצמי. בתקופת הגן הכי אהבתי את הבן הגדול של השכנה הברזילאית שליווה אותי בבוקר יד ביד עד השער. הוא היה כמו אח גדול וזה היה זמן של אחד על אחד.

אני זוכרת שאימא סיפרה שכשהייתי קטנה, אולי אפילו תינוקת היא דאגה מאוד שאני לא אוכלת מספיק ולא עולה במשקל והתייעצה עם רופא. הוא אמר לה שהכל יסתדר.

לא אהבתי את ב"ס בעיקר בשנים הראשונות, קליטה קשה אמרה המורה: הילדה לא בשלה, עלתה צעירה מידי. עוד לא הייתי בת שש. שנתיים לא דיברתי עם אף אחד. גם לא עם המורה. מזל שהייתה לה סבלנות והיא הייתה נחמדה, בשנה השלישית כבר דיברנו ובסוף השנה אני זוכרת שנפרדנו בחיבוק.

במחצית השנייה של היסודי כבר היה יותר קל ולקראת הסוף היו שם כבר אפילו בנים. הם משכו בצמה ועיצבנו, אבל זה היה מרגש מספיק בשביל שאזכור אותם. אחד אפילו קנה לי בהפסקה סוכריות על מקל בצורת תרנגולת.

בכיתה ה', או ו' הייתי פתאום עגלגלה מאוד, הפנים והבטן קיבלו נפח שלא הכרתי. לא אהבתי את זה. לא הבנתי את זה. בחטיבה השומן הילדותי הפך לקימורים. אמרו שאני סקסית. מה זה סקסית כשאת ילדה בחטיבה? של אז? היו לי חברות, דיברנו קצת. זה היה מבלבל כמו לכולם/ן.

כשהייתי בת שלוש עשרה ההורים שלי התגרשו. ממשפחה של ארבעה הפכנו ל"ארבעה בודדים" לכל אחד מאתנו היה הרבה מאוד עם מה להתמודד. היו נקודות השקה. היה גם הרבה לבד. פלרטטתי הרבה. אהבתי את תשומת הלב של הבנים. הביטחון העצמי שלי ניזון ממנה לא מעט, אבל, שמרתי על עצמי. פחדתי. ממה שנכון, ממה שיגידו, מלהיות עוד יותר לבד.

חבר ראשון בגיל שש עשרה, בגרות, פרדה, צבא. ואז פגשתי את עמוסי המיוחד שלי, נערה, ילדה, עלמה שצריכה יותר מכל שהוא יגיד לה שהיא כבר לא לבד - והוא אמר: שמעכשיו זה שניים יחד לטוב ולרע. עברו כבר עשרים ושמונה שנים. משניים הפכנו בינתיים למשפחה ויש לנו שלושה ילדים מדהימים ומי שמכיר אותם יודע שזו לא קלישאה של אימא פולניה, פשוט הצליח לנו.

אבל, ה"לבד" עוד מתעתע בי לפרקים בחוצפתו, למרות החיים הטובים שלי ולמרות האהובים המקיפים אותי. אין לי שליטה עליו ואני עוד נאבקת בו.

שנים שאני מנסה לפצח את הקשר בינו ובין המשקל.

0 צפיות

ליאורה בוקובזה ו קיבוץ כפר עזה
050-786-9698
ו studio@kfar-aza.org.il 

 

נהיה בקשר

© 2019 כל הזכויות שמורות לליאורה בוקובזה. נבנה ועוצב על ידי המאוורר